Yuval ber

לפעמים אנחנו לא באמת רוצים שיח.
אנחנו רוצים שייכות.
אבל לא שייכות אמיתית.
שייכות בתנאים.
כזאת שאומרת:
תדבר
אבל רק אם זה נשמע כמוני.
תכאב
אבל רק אם זה כאב מהמחנה שלי.
תבכה
אבל לא חזק מדי
אם זה מפריע לנרטיב.
בישראל כולם מדברים על אחדות
אבל לפעמים מתכוונים בכלל לאחידות.
לא להיות יחד.
להיות אותו דבר.
אותה דעה.
אותו כעס.
אותו צד.
אותו כאב.
ואם אתה לא כואב בדיוק כמוני
אז פתאום אתה לא רגיש.
אם אתה לא חושב בדיוק כמוני
אז פתאום אתה לא מבין.
ואם אתה לא צועק בדיוק כמוני
אז כנראה שאתה שותק בצד הלא נכון.
וזאת אולי האמת הכי לא נעימה:
אנחנו עם שיודע להגיד
“עם ישראל חי”
אבל לא תמיד יודע לחיות
כאילו גם מי שלא חושב כמונו
הוא חלק מהעם הזה.
כי אחדות זה לא שכולם ידברו באותו קול.
אחדות זה לדעת לשמוע קול אחר
בלי להפוך אותו לאויב.
נ.ב
איזו אמת לדעתכם הרבה אנשים חושבים,
אבל מפחדים להגיד בקול?

אנחנו קוראים לו
“סוף שבוע”

אבל הרבה פעמים
זה בכלל לא סוף.

זה היום שבו כולם רצים
להספיק עוד משהו קטן.

קניות.
סידורים.
נקיונות.
משפחה.
הודעות שלא ענינו להן.
מחשבות שלא הספקנו לסגור.

ואז מגיע הערב,
כולם אומרים
“שבת שלום”

אבל בפנים
חלק מאיתנו עדיין ביום ראשון.

עדיין בעבודה.
עדיין בלחץ.
עדיין במה שלא הספקנו.
עדיין באנשים שלא הבינו אותנו השבוע.

אולי יום שישי בא להזכיר לנו
שלא כל דבר צריך לסיים בכוח.

לפעמים מספיק לעצור רגע.
לנשום.
ולהגיד לעצמך:

השבוע לא נסגר מושלם.
אבל אני כן.

שבת שלום.