ACT

בכושר, דבר אחד יקבע תצליחו...
האנשים שאתם מתאמנים איתם.

עם אנשים טובים, השמיים הם הגבול.

#מכוןכושר #חדרכושר #חיפה

כשהבעלים של המועדון מוכיח שכושר נותן לכם כנפיים....

#מכוןכושר
#חדרכושר
#אימוןכושר

12 אלופים ואלופות מהמועדון חזרו עם מדליות ושיאים!!!
תותחים💪

אז פותחים ביום ראשון...
לא תמיד רואים עליי, אבל אני מתרגש. מאוד!

נפגשנו כל הצוות בזום כדי להערך בצורה כי טובה שאפשר,
המועדון עובר סידורים אחרונים,
ניקיונות,
והכנה של כל מה שצריך.

להגיד לכם שלמישהו יש מושג מלא לגבי מה הולך להיות?
אני לא יכול...

אבל תוך כדי ההכנות, אני שואל את עצמי למה אני כל כך מתרגש?
האם זה בגלל שסוף סוף אני חוזר להרוויח כסף מהמועדון?
ממש לא...

אפילו לא קרוב.
למעשה כל מי שהחזיק אי פעם עסק ורואה את המתווה,
מבין שלעסק כמו שלי, עם הוצאות שוטפות של 70,000 אלף ש"ח בחודש,
אין מה לפתוח בכלל כשהוא יכול להכניס אולי 30 אחוז מהמתאמנים.
חישוב מהיר מראה שבחודשים הקרובים ככל הנראה אני הולך לשלם בכל חודש 15,000 ש"ח כדי לפתוח.

(חשוב לי להבהיר, ממש אין מה לדאוג וזה לא פוסט שנועד לעורר רחמים. הכל טוב ובאמת שאין לי על מה לבכות. זה פוסט הרבה יותר חשוב מזה)

אולי אני מתרגש שזה יהיה לי עם מי לדבר סוף סוף כשאני מגיע למועדון בכל יום?

גם לא...

מי שמכיר אותי ממש טוב, יודע שאני לא אדם דברן באופי, ואין לי בעיה לעבוד לבד.

אז מה יש ביום ראשון שכל כך מרגש אותי?
ממש חשבתי על זה.

והגעתי לתשובה ברורה:
כי חוזרים אל הבית.

כשאני חושב על המקום שלי, זה מה שאני מרגיש: בית.
ואני קולט שעברתי 3 שלבים בבית הזה.

השלב הראשון, זה להיות מישהו שממש אוהב להתאמן,
ומרגיש בבית במועדון שלו.
אבל אני חייב להיות כנה.
זה היה כמו שנער מתבגר מרגיש בבית.
זה נח,
זה כיף,
אבל אתה לא מרגיש באמת מחוייבות למשהו בבית הזה.
יש לך רק את הזכויות בלי החובות.

החלק השני, היה בעקבות זה שהחלק הראשון סיבך אותי...
ואז עברתי להסתכל על הבית הזה כעסק.
עסק שחייב לפרנס את המשפחה שלי ואני לא יכול לתת לו לשקוע.
ובהחלט עשיתי את זה.

אבל תוך כדי שמתי לב שעברתי להתייחס לכל החובות בבית,
בלי ממש להנות מהזכויות.

ובמצב הזה,
היו רגעים שמתחיל להמאס לך מהבית,
ואתה מתחיל לשאול את עצמך למה אתה צריך את זה?

ועכשיו אנחנו בחלק השלישי...
החלק שבו הפרנסה שלך לא לגמרי תלויה בבית,
אבל אתה מרגיש מחוייבות אדירה כלפי כל יושבי הבית.

החלק שבו אתה אסיר תודה על ההזדמנות להיות בבית הזה,
ולא רק כי זה נח,
בדיוק להיפך.

כי זה ממש לא.

אבל אתה יודע שבזכות העבודה שלך,
מאות אנשים יוכלו להיות הרבה יותר חזקים ולחזור לעשות מה שחשוב להם.

החלק שאתה יודע שבזכות הבית הזה,
נערים יהפכו לבוגרים חזקים שיבנו בתים משלהם,
בוגרים יוכלו לשפר את החיים שלהם כדי לתת יותר לכולם,
ומבוגרים יוכלו לשמור על חיים ארוכים וטובים יותר.

זה הפך לבית כמו שבית צריך להיות.

כשיש לך אחריות לכל מי שנמצא בו,
אבל אתה גם מצליח להנות ולהעריך כל שניה.

בדיוק כמו ילד בבית.
זה שיא העבודה, אבל זה גם הדבר הכי מספק ומביא גאווה בעולם.
בית אמיתי.

ובדיוק בגלל זה אנחנו חוזרים לעבודה ביום ראשון,
עם הצוות הזה,
שלמען האמת התחלתי ממש להתרגש רק כשנפגשנו והתחלנו לדבר על החזרה.

ואנחנו חוזרים לעבודה בראשון,
בלי שיקולים כספיים או לוגיסטיים.
בהתחלה ניסינו לחשוב על פורמט מצומצם יותר,
אולי לפתוח פחות שעות עד שאנשים יחזרו,
אולי לתת פחות שירות,
אולי נצמצם איפה שאפשר,
אבל בבית,
אתה לא אומר לילד לא לחזור, גם אם זה ב 3 לפנות בוקר...
אתה לא אומר למישהו בבית לא, גם אם אתה מוותר על הארוחה שתכננת לאכול...

ואם עוד שעתיים של פעילות, יעזרו לאחד מבני הבית לחזור לאימונים,
אז אנחנו שם.

אז נכון, יש מגבלות תו ירוק ולא כולם יכולים לחזור,
אבל מי שיכול, יקבל בדיוק את אותו היחס, האימונים והשירות
שתמיד היו והפכו את המקום לבית.

ולכם נשאר רק לחזור,
ולהחזיר את הבית למה שהוא היה,
אנחנו מחכים לכם...
בבית.