BEAM studios

אנשים ישובים באמצע הדרך.

82 יום שלא פורסם שום דבר בערוץ הזה, חודשיים וחצי ללא כל מענה מהבית שהתחלנו לבנות. קורת גג ליצרתיות שלנו שחטפה מכה קשה בתקופה האחרונה כמו הרבה בתי יצירה מסביבנו. אחרי חודשיים ההרגשה הכוללת הייתה כמו הקיר שבתמונה, ריקה מכל.
הרגע הזה שהחלטנו שאנחנו עושים מעשה שלא עשינו כמותו וקופצים למים שבחיים לא למדנו לשחות בהם ריגש אותנו עד מאוד. באותו רגע ידענו שזה נכון וצריך שאתם.ן תוזמנו.
ביום שישי (8.12) בקפה הבית יצאו לאור כמה מהצילומים שלנו שנתפסו עם הזמן בעדשות שלנו. רגעים קטנים ויפים של החיים שהספקנו לשלוף מהר את המצלמה ולתפוס.
המחירים ברצפה וההתרשמות היא חינמית (כל עוד תזרקו כמה שקלות לקפה 😉)

בדיעבד, תמיד טיילתי במרחב הלא נודע. מרחב הכיסא ליד החלון בכיתה, מסתכל החוצה בהשתאות על ענפים, מדרכה, אוטובוסים, ציפורים. אותו ענף שלפני רגע היה בידי ושיחק תפקיד של נשק כרגע סתם שוכב ליד איזה פח. ואני? יושב פה: כיתת פלורסנט, תלמידים מסביב לשולחנות שמסתובבים סביב עצמם ומסביבם חגה מורה שמנסה להעביר מידע ומופתעת איך רק אני לא מבין אותה. ולא שהוא לא חשוב, הוא פשוט לא מסקרן. לא כמו החתול, היונה, האישה שדופקת בצידו של האוטובוס לפני שהוא בורח. נראה שתמיד היה רצון לספר, בין אם זה לתעד או להמציא. החיים משעממים מידי, לכן שקרן פתולוגי התגבש בתוכי והסיפורים יצאו מכלל שליטה. המורים כינו אותו "בני הפטפטן".
במועד מאוד מאוחר, בעודי משתעשע בהיותי סוף סוף "אזרח" קניתי מצלמה.
הnikon שלי לא שאלה שאלות ולא דרשה המון, צמצם, איזו, ותריס בהרבה יותר נחמדים אליי מבגרויות או מדי א'. התחלתי להקליק על כל דבר, בהתחלה גבעות, עצים, עמודי חשמל. דברים דוממים שכמו המצלמה, לא יכלו להעביר עליי ביקורת. כעבור כמה טיולים רחוקים למזרח וההבנה שקולנוע הוא הדרך, הבנתי שעצם דומם לא מעניין כמו בן-אדם, בלבוש שלו, בקמטים שלו, בהבעות הפנים הספונטניות. אותו מבוגר אחראי שחשב שאני פטפטן יושב לו באיזה ספסל ואולי גם מחפש את עצמו, כמוני, כשאני מצלם את עצמו.
מאותה הבנה ועד היום אני עדיין נפעם מהסיפור האנושי, עד כמה אנחנו דומים, עד כמה הם לא שונים ממני. כסף יצטרף כשירגיש שהוא מוכן ובינתיים המקסימום שאני יכול לעשות זה ליצור קשר ביניהם אלינו, בין המצולמים לצופים. להוכיח שאנחנו אותו אחד. צוחקים, עצבניים או משועממים כשבסופו של דבר רק מחפשים שמישהו יראה אותנו איך שאנחנו. מי יתן והסקרנות שלי תעבור אליכם.

היי, נועם כאן
תמיד אהבתי להתבונן. בגיל צעיר ההתבוננות הובילה לציור- ניסיון לחקות את המציאות ולמזוג לתוכה את העולם הפנימי שלי. ציירתי כל הזמן. זה נהיה בשבילי כלי התמודדות עם כל הקשיים שילדות מביאה איתה. הציור ליווה אותי ככה שנים, עד שהגיע הצילום.

הפעם הראשונה שקיבלתי מצלמה מקצועית לידיי הייתה אחרי שדוד שלי, עידו, נהרג. זאת הייתה המצלמה שלו וזה הרגיש כאילו זאת מתנה אחרונה ממנו. באותו הלילה היה ליקוי ירח. ירח ענק וכתום זרח באמצע השמיים וכמחווה לעידו שכל כך אהב צילומי טבע, החלטתי לצלם את הירח הזה בלי שום ידע בצילום. הוצאתי את העדשה הכי גדולה שמצאתי. צילמתי תמונה ראשונה- מרוחה מדי. תמונה שנייה- מטושטשת. תמונה שלישית- מגורענת.. נגמר המקום בכרטיס ודי ויתרתי. אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להתמקצע בזה יותר. גם בשבילי וגם בשביל עידו. הגעתי ללימודי קולנוע. שם נפתח לי עולם הצילום באמת והתאהבתי בו. הוא היה כלי התמודדות בשבילי כמעט כמו הציור.

בהתחלה, בצילומים העצמאיים מחוץ ללימודים, הייתי מצלמת בעיקר נוף. אף פעם לא אנשים זרים. היה לי פחד משתק לצלם אנשים סתם ככה ברחוב. ככה לפלוש לחיים שלהם עם מצלמה, אבל לאט לאט התחלתי להכניס את האנשים לפריים שלי. עכשיו באמת הרגשתי שאני יכולה להעביר 100 אחוז ממני דרך הצילום. לתפוס את הרגעים המיוחדים של האינטראקציה היום יומית הזאת, כמו שעשיתי עם הציור.

הצילום יוצר לי חיבור, כזה שתמיד ייחלתי לו. חיבור לאנשים שאני מצלמת ויוצרת איתם, וגם לאלה שנתפסים בעדשה שלי. היום זה יום הצילום הבינלאומי, ואני רוצה לחגוג אותו

קצת באיחור אבל וואו איזו הופעה הייתה בשבת!!
אמאלה ואבאלה!! ההופעת היפהופ הכי מטאל שהיינו בה. תודה לאגת גידו טאפאש ופלאג שעושים היפ הופ משובח וחריף. היה 🔥